The Story Telling Company Inc

הסיפורים יסופרו באכסדרה לכל מי שיתקבץ לשם באותו הזמן. נתראה!

איך היה? ערב מלא יופי, ערגה, געגוע ואהבה עם שושנים מהסוג שלא שוכח שהוא גם דוקר. בתיה חרמון וצלילה לוי נמצאות יחד על הבמה כבר לא מעט שנים ומעשה השותפות ביניהן ניכר ונעים לשומע ולמתבונן. שמענו סיפורי-ירושלים מכל מני סוגים ובעיקר את נקודת מבטה של בתיה. כילידת שכונת 'אוהל משה' (שמתם לב לכך שכל השכונות הן משהו-משה, כן?) היא טווה את זכרונותיה לנגד עינינו ומסתייעת בגלריה של נשות השכונה. יש לה חיבה לכל אחת מהן ולכולן יחד. מהצד שלהן היא גם מתבוננת על הסביבה – גברים, ילדים, בתי הכנסת, שוק מחנהיודה, צרות, שמחות, שינויים שאי-אפשר להתנגד להם, מה שגלוי ומה שנסתר מעיניי המתבונן הלא מיומן.

צלילה, בתיה ורוזה-שוף-איל-פוזה

לאלה נוספו שלל סיפורים וקטעי-דברים השייכים למעגל חיי-אישה ודורות נשים, אנקדוטות על טיפוסים שיש רק בירושלים, דברי חכמה, ערמה והומור. ביניהם נשזרו שירים, רובם מתרבות הלדינו שתרמה לעולם רומנסות מלאות יופי וכאב, חלקם שירים ישראלים מוכרים וגם נגינת סולו בגיטרה של צלילה. האמיצים והמבינים לגמו כוסית ערק (חלקם יותר מאחת) ובסוף בסוף קיבלנו מתנה מאחד הנוכחים שישב בעיניים בורקות עם זוגתו ממש מול בתיה – תפילת הדרך באריזה זעירה לשים על צרור המפתחות. מסוג המתנות המופלאות שזוכים לקבל ברגע של רצון-טוב.

כשבתיה וצלילה משרות חום ויופי, לא נחזיר אהבה?

המופע 'שמש על עירי' התקיים במסגרת הסדרה 'סיפורים בקופסא' – מופעי-סיפור למבוגרים במדיטק חולון שהוא אכסניה שקשה להפסיק להתפעל ממנה – גם הקנקן, גם מה שיש בו ובעיקר – מי. תודה לכולכם.

נשמח לראותכם גם הפעם ואם עדיין לא הייתם במופע מספרי סיפורים בסדרה הזו, בתיה חרמון וצלילה לוי הן מקום טוב להתחיל ממנו.

ברוכים הבאים בשערי עולם הסיפורים והמספרים!

האכסניה נהדרת, השכנים נאים והשביל מוביל אל תוך אין-סוף העולם; במציאות ובדמיון, במילה, קול ומחווה כדי ליצור מראות המרתקים את השומעים והמספר גם יחד ולהיות כמה שעות במחיצת שפע של טוב-לב וכנות שאנחנו בני האדם כל-כך זקוקים להם.

דווחה התרגשות מתונה

מנחה ראשי – גיא אלון, מנחה אורחת, ליווי ויעוץ מקצועי – לימור שיפוני.

מה לומדים בסדנה? הישארו איתנו, נספר לכם בהמשך.

בהצלחה למשתתפים וכל השאר מוזמנים לערב הסיום שיתקיים בעוד כשלושה חודשים.

רשמה: לימור.

במסגרת החיפוש אחר פעילות איכותית להורים וילדים אני ממליצה לכם על משהו שודאי לכם שהוא סוכרייה משובחת במיוחד, גם אם לא רק מתוקה. כל הפרטים וגם מילים של בתיה שביקשתי כי ידעתי שיהיה שווה לקרוא אותן. לידיעת סבתאים*, הורים וילדים ישראלים שיש להם אומץ:

תיאטרון חולון "פסטיבל צלילי ילדות", יום שלישי הקרוב 18 אוקטובר, בשעה 10:00 (בוקר). מופע ע"פ ספרה של בתיה גרינר "הנדנדה היחידה שבגינה" וכמובן שיחד איתה יהיו כלי-הקשה, סדנת-תופים והקשבה פעילה של כלל הנוכחים. לפרטים באתר 'הבמה'.

מילים של בתיה

במקצועי הקדום אני מהנדסת בנין, "בגרתי" טכניון וידעתי כמה ברזל וכמה בטון יש לשים כדי שהבניין יעמוד לעולמי-עד (לא אוהבת בושות) ואכן הבתים עדיין זקורים.

עם הולדת ביתי הבכורה נפשי החליפה זהותה, התבוננויות ובחירות השתנו. נטשתי את הנדסת הבניין לטובת הורות אינטנסיבית והיסטרית כעיסוק עיקרי ובלעדי. לא חלף זמן רב ומצאתי עצמי מטופלת בארבעה "זוועתותים" במשרה מלאה ובהתנדבות.

אבל-חיפש אתונות ומצא מלוכה. אמרתי לעצמי, "ויתרת על קריירה ממריאה בעבור שהייה עם ילדייך, יש לך ארבעה אז יש לך קהל קבוע כל יום וכל היום." 'אכלו אותה' המסכנים, כי …

שרתי להם – הלחן קצת ברח לו לאן שהוא רצה אבל הם לא יכלו לברוח.

עשיתי להם תיאטרון – לא משהו אבל הם לא הלכו לאף מקום, גם לא ביקשו כסף חזרה.

במיוחד אהבתי לספר להם – מהכתובים ומהראש, עם ובלי אביזרים, עם ובלי שירים, עם ובלי חרוזים. סיפורים, סיפורים, הם-רצו הדרן ועוד אחד ועוד אחד.

אני והאגו שלי, אנחנו בשמים.

לפעמים השכבתי אותם לישון 3 פעמים ביום רק שיבקשו סיפור.

רצוני להעשיר עצמי כמספרת לילדיי הביא אותי לקורס במוזיאון ת"א הנקרא 'סיפור ויצירה' ומלמד להרחיב את אומנות הסיפור לאומנות הפלסטית הנולדת אסוציאטיבית מן העלילה. הייתי היחידה ששילמה מכיסה הפרטי ולא מכיסה של איזו קרן משתלמת.

חשבתי לי שעוד אמנות שיש בכוחה להעצים את המפגש עם הסיפור היא אומנות הקצב, כלי הקשה ותיפוף. למדתי, התאמנתי ורכשתי. היום אני מעבירה שעות סיפור וצליל. ברשותי עשרות כלי הקשה. מספרת, מקישה לתוך הסיפור ומשלבת סדנת תיפוף לילדים, ילדים והוריהם ומבוגרים; לכאלה שקל להם וכאלה שקל להם פחות.

סיפורי אינם מהמוכרים, של סופרים חפים מפרסום, מעובדים, קצת מחורזים וגם שלי. כתבתי ספר ילדים שיצא בהפקה עצמית, אוייר ע"י דודי שמאי ותורגם למופע. שמו: "הנדנדה היחידה שבגינה". הסיפור מתבונן באומץ והומור על התור שליד הנדנדה שאליה אסף לא מצליח להגיע וההתרחשות הישראלית הטיפוסית שסביבו. כתבתי ספר נוסף שאוייר גם הוא בידי דודי שמאי אך טרם הודפס. שמו:"שער'קה" והוא סיפור "המפזר" קשיים של התחלות קשות בגן חדש.

בתכניות מבוגרים אני מרכיבה ערבים על פי צרכיו של קהל היעד, אגדות עם מעובדות או סיפורים שלי. איני מספרת לקהלים גדולים, מרגישה מוגנת ונינוחה בקבוצות קטנות של עד 50 איש. אני נהנית לגעת בנשמות דרך הסיפור והצליל.

בברכת שנה טובה, בתיה

רשמה: לימור | *סבתאים – צירוף סבתות וסבים

תם הקיץ, עברנו את ספטמבר ועכשיו חוזרים החגים. שנה נסגרת, שנה נפתחת, עולם כמנהגו נוהג ואנחנו בתוכו משתדלים להוביל את הסיפור שלנו לטובה. אחר-כך יגיע אותו זמן הקרוי "אחרי החגים" ונצא לעוד שנת פעילות שיש לנו לכבודה לא מעט תכניות מעניינות. הסיפור המלא בקרוב. בינתיים, אם יש לכם מחשבה להשתלב בסדנאות תמצאו את הפרטים כאן ועד שנתראה מזומנת לכולנו ברכת שנה טובה-טובה. חג שמח!

סיפורים אישיים בעברית מדוברת מפי בהט קלצ'י, שחקנית ומספרת סיפורים.

ערב של סיפורים אישיים ביותר על אישה אחת בת"א של שנות הששים והשבעים, השמונים והתשעים. נשיקה ראשונה, סיפורים על אבא, בעל ומאהב ועל נפשות נוספות שנפגשות ונפרדות.

יום חמישי 2 יוני 2011 בשעה 20:00 מדיטק חולון. רכישת כרטיסים בקופת המדיטק 03-5021552 מספר המקומות מוגבל.

אם בפעם הקודמת סופר בענייני יין שנונים ומרימי-גבה, הרי ש'מקום שיש בו עץ' ייקח את מסע הסיפור לאין-סוף העולם למקום אחר לגמרי… גיא אלון וארז נטף בסיפורי חכמה הודית, סיפורי הבעל שם טוב, אגדות מיערות הגשם בדרום אמריקה וסיפורים מקוריים, מתובלים בשירי עם מהעולם ובלחנים מקוריים. יום חמישי 7 באפריל, 20:00 מדיטק חולון וכל שאר הפרטים באתר המדיטק.

ביום חמישי נזכרתי במושג שלמדתי מהמורה שלי לנגינה, איש יקר יליד גרמניה. אחרי שנים בהן בכל שיעור ראשון בחודש הייתי מביאה אתי מעטפה חתומה ובתוכה התשלום עבור החודש הקודם הוא אמר לי פעם, "את היחידה שנוקטת דרך של Honorar. שאר התלמידים שולפים שטרות מהכיס וסופרים לי אותם אחד-אחד בקול רם על השולחן או שואלים "כמה לרשום?". אולי מנהג ישראלי, אבל אין בו כבוד." אז המשיך וסיפר לי ששם בגרמניה, היה מקבל המורה לנגינה תשלום במעטפה חתומה מונחת על מגש כסף. התמונה הזו נשארה חקוקה בזיכרוני לתמיד כדוגמה לכבוד-הדדי.

ביום חמישי קיימנו את המופע "סביב שולחן היין" ב'יקבי כרמל' בזכרון-יעקב. קהל מצומצם, חדר האירוח במרתף היקב, כמה מהאנשים של 'כרמל', ז'אנין שותפתי ל'דואו רנסאנס', אני, המוסיקה והסיפורים.

איזה ערב נהדר זה היה. נהדר כי הסיפורים טובים וכך גם המוסיקה; נהדר כי קהל ואווירה כמו שיש שם מעוררים אותי לחדד עוד יותר את תמונות הסיפורים ולגלות בהם פרטים חדשים גם אם סיפרתי אותם מאות רבות מאוד של פעמים; נהדר כי חברת יין עושה טוב ונהדר כי משהו מרגש מאוד קורה ב'כרמל'.

במסגרת גילוי נאות אציין שאני חברה ב'מועדון הטועמות' של Saloona ומי שמודע למתרחש שם יודע שהיקב השולח אותנו להרפתקאות-טעימה הוא 'כרמל'. מה שאני כותבת כאן לא קשור לפעילות במועדון הטועמות אבל בשני המקרים פועלת מאחורי הקלעים אותה תבונה אנושית ועסקית אליה התייחס המורה שלי כ Honorar. במסגרת גילוי נאות שני אוסיף שאינני אשת-מקצוע בתחום היין ולא משם נכתבת הרשומה הזו.

תשכחו את כל מה שאתם זוכרים על 'כרמל מזרחי' כי כבר אין דבר כזה

לטובת העובדות – 'כרמל מזרחי' איננה. במקומה עומדים 'יקבי כרמל' כבר יותר זמן מכפי שתשערו. מה שקורה שם הוא לא טרנד ולא שדרוג אלא משהו עמוק בהרבה. משהו שרק יקב הקיים כל- כך הרבה שנים שרובן נחשבו לו לרועץ, יכול להחליט לעשות. לעומת הזכייה המפוארת בפרס דקאנטר היוקרתי, יכול היה האירוע הקטן ביום חמישי להיחשב לדבר שולי ביותר – כנראה שלא אצל 'כרמל'. שישה נציגים מכובדים של היקב היו שם הרבה לפני שהגיעו האורחים והרבה אחרי שהם הלכו. לאורך כל אותו הזמן הם היו חלק מהאירוע – עם המבקרים, עבורם, עומדים לשרת, להסביר, לענות על כל שאלה ולמזוג במאור פנים. מועדון היקב הזכור לרבים איננו. תושבי זכרון יעקב כבר לא צריכים להיזהר מהשיכורים שהיו נשפכים לכביש מתוך אותו מוסד בעייתי בימי חמישי בלילה. כעת מבצבצת ועולה בנחישות, באומץ ובהשקעה עצומה תופעה תרבותית עם יסודות איתנים, עם סבלנות לזמן שזה ייקח ונדיבות-אמת.

תשכחו גם את 'על חשבון הברון'

המילה 'נדיבות' במקרה הזה אינה נשענת 'על חשבון הברון'. אף אחד פה לא 'סוחב מהעשירים'. רוטשילד, עלילות פקידיו והמתיישבים אינם כאן מזמן. במקומם תפגשו צוות מקצועי, מנומס, עתיר-ידע, פרסונות של ממש. אין דיילות צעירות ביקב וגם אין כל-מני 'נפוחנים'. התרבות ב'כרמל' יושבת על מקצוענות, עבודה מתמשכת, למידה, הקשבה, השקעה, תשומת-לב וזמן היוצר עומק שאי-אפשר לחקות באמצעים מודרניים: הריח במרתף, ההד העדין שמחזירות אבני הכורכר, כל מני פרטים שגם אנשי היקב סקרנים לגביהם ויודעים לכבד, אפילו יותר מהמבקר האקראי.

'כרמל' מציעה היום משהו מדויק וכובש ויש לה את העצמה לפגוש את כולנו במקום בו אנחנו נמצאים. לא צריך להבין ולחילופין לא צריך להיות בור כדי ליהנות ממה שקורה שם. היין שנמזג לפני המופע ולאורכו לא היה יין 'מהמדף התחתון' והוא נמזג בתשומת-לב בידי אנשי מקצוע. בתום המופע הוזמנו כולם לחנות שמעבר לכביש כדי ללגום יין קינוח. תשכחו גם את המחשבה הצינית שעברה לכם כרגע בראש, כדי לפנות מקום ולהבין למה התכוון המורה שלי במילה Honorar: יש כאן עסקה ברורה. הוא נותן משהו, אני נותנת משהו. ההתקשרות בינינו מבוססת על כך שלשנינו יש מה לתת ומה לקבל. כסף לא נחשב יותר מידע. ידע לא נחשב יותר מכסף. בעולם עסקי הפועל בדרך של כבוד-הדדי האנשים מכבדים זה את זה ללא קשר למי או מה עומד מאחוריהם, כי תרבות היא קודם כל האנשים ואת זה אי-אפשר לזייף לאורך זמן. תרבות אמיתית באה ממקום מלומד, עמוק, נדיב וסובלני.

כרמל – שאפו. כל האחרים – עם מספרי סיפורים צריך להיזהר. אף פעם אי אפשר לדעת אם יש אמת בדבריהם ולכן כדאי לבוא לבדוק…

רשמה: לימור.