מחשבות עם סיום קורס מספרי סיפורים
הרבה דברים נלמדים בקורס כזה, תיאורטיים ומעשיים. איך לאתר סיפורים, לעבד סיפורים, להציף סיפורים; איך לעבוד עם השותפים למעשה הסיפור – המאזינים – אלה הנראים פאסיביים כשהם ממש לא; איך לעשות דרכך בזמן הלימוד, כיחיד עם חלומות מסויימים וכחבר בקבוצה שיש בה כל מני אנשים; איך להתחייב למקום ולתפקיד של מספר הסיפור, איך לשפר את השימוש בקול ועוד הרבה.
מכל הדברים אותם אפשר ללמד וללמוד, נראה לי שמשימה מרכזית היא ללמוד ענווה. זו נלמדת מתוך ההבנה שהמספר אינו מרכז העניין; הוא משרת את האפשרות שיווצר קשר חי בין אנשים, סיפורים, זמנים ומקומות. המילה 'משרת' אינה אהובה על רבים, יש לה פעמים רבות דימוי שלילי, פחות ערך.
מה שמייחד את האמנות הזו ואת היכולת להגיע דרכה לליבו ולמחשבותיו של אדם היא העיסוק ב'אנחנו' כליבה, במובדל מהעיסוק ב'אני' שכאן הוא כלי ולא העיקר, גם אם כלי מיומן מאוד.
מטיל כוכבי-הים
סערת קיץ סחפה המוני כוכבי-ים אל עבר החוף. אלה שנותרו זמן רב מחוץ למים, גוועו. מרחוק ראיתי אדם עובר בין כוכבי-הים. הוא התכופף, הרים כוכב והטיל אותו חזרה לתוך הים. אחר-כך עבר לכוכב הבא, התכופף, הרים אותו והטיל חזרה לתוך הים. ושוב, עוד כוכב ועוד כוכב.
הבטתי בחוף עד קצה האופק. הוא היה זרוע אינסוף כוכבי-ים שנפלטו מהמים. נראה היה לי שהמשימה שאותו אדם לקח על עצמו, הייתה חסרת תועלת. ניגשתי אליו ובקול ידידותי הערתי שלא נראה לי שיצליח להציל מספר משמעותי של כוכבי-ים. שכל מה שיעשה לא באמת משנה.
הוא הרים עוד כוכב, הטיל אותו לתוך המים, הסתובב אלי ואמר, "אני בטוח שלכוכב הזה זה דווקא מאוד משנה."
תודה לכם תלמידינו היקרים, נעמתם לנו מאוד ולמדנו מכם הרבה. בהצלחה!
רשמה: לימור
